"אביב הגיע פסח בא". זה לא משפט סתמי. חז"ל למדו שפסח צריך תמיד לחול באביב.
מה הקשר בין הגאולה לאביב?
הגלות דומה לחורף ארוך. קר. קודר. כלום לא קורה. לפעמים נדמה שזה לעולם לא יגמר. ופתאום, יום אחד, מתחיל הכל להתבהר. מסתבר שהעצים הערומים בכלל לא מתים. מתחת לפני השטח הם אגרו כוח והתכוננו. במקום הקדרות והריקנות מופיעים עלים קטנים ומרגשים, נובטים פרחים מלאי חיות, ואנחנו יוצאים בניסן ומתרגשים ומברכים: "ברוך אתה יי' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות ליהנות בהן בני אדם".
לא חיסר בעולמו כלום! שום דבר לא חסר. גם כשהטוב נסתר הוא קיים. מגיע רגע של אביב, מגיע רגע של גאולה, וכל החיות והיופי, הרעננות וההתחדשות, פורצים ועולים.
בחורף הארוך והקודר של הגלות, שכל אחד עובר וכולנו יחד עוברים, נדמה שהכל לריק. "וכשאנו רואים אורך הגלות, ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים. ויש מעמנו בני ישראל, שטועים, חס ושלום, בלבם, שכל התפילות הם לריק".
באמת שום דבר לא לריק. "אבל באמת – כל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב') ובונים מהן משכן, עד שיבוא משיח, וישלים הכל.
האביב מגיע.
התפילות שלנו בונות אותו.
עוד מעט, עוד קצת, יפרח ויציץ הכל.