ניוזלטר 5 – בלי חדשות אני לא יכול לחיות

hederאת הזהב של רבינו מצאתי ב"ליקוטי הלכות" של רבי נתן תלמידו. למדתי כל יום שני דפים ובשבת ארבעה. חיכיתי ללימוד הזה כמו שמחכים לכוס קפה טוב בבוקר של חורף. לא משנה על איזה נושא רבי נתן דיבר, היה לו איזה מטה פלאים, וכל מה שהוא נגע בו נהיה פתאום צבעוני ומרתק. פרטים יבשים של הלכות התגלו כמלאי עקרונות רוחניים ועצות מעשיות. גיבורי התנ"ך שיקפו את מה שעובר עלי ומעתה יכולתי לראות בהם מורי דרך. העבר והעתיד של עם ישראל התחברו, התקבלה תמונה עם הגיון וסדר ותכלית. והכי מרגש – גם אני נמצאתי פתאום בתוך התמונה הזאת.

נהיה לי מקום בעולם.

…הרב יעקב מאיר שכטר סיפר פעם על ילד יהודי שניפטר והגיע לשמיים. מלאכים באו לקראתו ושאלו אותו: מי אתה? ענה להם הילד: אני ילד יהודי. מאיפה הגעת לכאן? ענה להם: מהעולם הגשמי.

המלאכים התרגשו מאד לקראתו. "האם תוכל לומר לנו איזה דבר תורה שלמדת בעולם ההוא"? "בשמחה", ענה הילד. "בדיוק לפני שנפטרתי למדתי עם הרב'ה ב"חדר" את הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כ"ח י') "ומה ההסבר לפסוק"? שאלו המלאכים. הילד השיב: "הרב'ה הסביר לנו שיעקב אבינו היה גר במקום שקוראים לו באר שבע, והוא יצא משם והלך למקום אחר, שקוראים לו חרן".

המלאכים נדהמו. גם הם מכירים את התורה. גם הם יודעים את הפסוק הזה, אבל מה שהם יודעים הוא את המשמעות הרוחנית של הדברים. "באר שבע", הן שבע הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, ומשם יוצאת הארה אל החלל הפנוי מאלוקות, הנקרא "חרן".

אבל לומר שאכן היה בעולם מקום, מקום גשמי ממש שנקרא "באר שבע", והיה אדם, אדם גשמי ממש שנקרא "יעקב", אביהם של בני ישראל ממש בעולם הזה, והוא יצא מבאר שבע והלך למקום בשם חרן, חידוש עצום כזה לא שמעו המלאכים מעולם…

כל מה שקורה בעולם הוא סוד.

לא רק יעקב שיוצא מבאר שבע לחרן הוא סוד.

כל יהודי שיוצא בבוקר לדרכו הוא גם כן סוד.

לפני ברית המילה של התינוק שלמה אפרים, שנולד לרבי נחמן, באו אנשי העיר לאחל מזל טוב להולדת הבן. כאשר יצאו כולם ונשארו רק החסידים, הסתכל רבי נחמן על הנעל של רבי נתן שהתעקמה ואמר לו: "הנעל שלך נראית כאילו קיבלה סטירה בפנים". אחר כך שתק מעט ואמר: "מי יאמר לי איך במשפט שאמרתי רמוזים כל סודות המצווה של ברית המילה"? איש לא ידע לענות, ואז החל רבי נחמן לגלות סודות עמוקים בעניין הברית, שהיו רמוזים בדבריו (ולימים נכתבו כתורה ס"ג בליקוטי מוהר"ן) (חיי מוהר"ן שיחות השיכים להתורות כ"ז)

ants1בשנת תק"ע (1810) השנה האחרונה לחיי רבינו, מיד לאחר חג הסוכות, ביקש רבינו כדרכו שיספרו לו חדשות. וסיפרו לו על נפוליאון, איך משרת פשוט הפך למנהיג של אומה שלמה.

"כבר היה סיפור כזה", אמר רבינו, והתחיל מספר את המעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו.

גם סמוך לפטירתו, ביקש רבינו מאנשיו שיספרו לו חדשות, ולא ידעו מה לספר. אמר רבינו: "בלי חדשות אני לא יכול לחיות" ואכן נפטר אחר כך בסמוך ("שיח שרפי קודש א'- ג')

 

אם הנעל שלי עקומה זה סוד. אם אובאמה נבחר לנשיאות ארצות הברית זה סוד. גם דבר גדול וגם דבר קטן, הוא בעל משמעות עמוקה.

אנחנו לא תמיד יודעים ומרגישים את הסוד, אבל אנחנו מאמינים בקיומו, וזה נותן לנו טעם לחיים.

בלי קשר לסוד הכל היה עלול להיות קליפה ריקה, בלי טעם, בלי עומק, נישואין, ילדים, עבודה, בילוי. הכל נהיה תפל, יבש ומשעמם. מה שאנחנו אומרים כאילו לא אמרנו, מה שאנחנו עושים כאילו לא עשינו. הכל סתמי עד מוות.

ובגלל זה אנחנו רוצים לשמוע חדשות. מה קורה, מה השתנה, מה צפוי, מה יהיה. מה יש עוד חוץ ממה שאנחנו כבר יודעים.

כשהיינו ילדים, התרגשנו מכל קופסת פח, מכל נמלה בחול, מכל עלה, מכל אבן קטנה, מאוכל פשוט ואפילו לא מתובל. הכל היה חדש, מסעיר. לפני שקנו לנו המון צעצועים צבעוניים, מצפצפים ומהבהבים, לפני שהחלפנו ערוצים, לפני שחיכו לנו הודעות חדשות במייל או בפלפון. באופן טבעי הרגשנו את הסוד גם בדברים הכי פשוטים.

המציאות לא השתנתה. גם אם עברו עלינו שנים שהפכו את הכל למוכר וקהה, כל פיסת מציאות הכי קטנה ויום יומית גם ברגע זה היא עדיין מלאת סוד, מעוררת ריגוש.

אבל איך חוזרים לחיבור הפשוט, כמו שהיה לנו בילדות, בלי קביים של חומרי טעם וריח, בלי קליפים מתחלפים וכותרות חדשות שמשאירות אותנו רוויים בכלום, עייפים ממידע וחוויות וקהי רגש?

"יש צדיק, שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז)

רבי נחמן מברסלב. מי שמתקרב אליו – מתקרב אל הסוד.

"כִּי כָּל עִנְיָנוֹ הוּא בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד מְאד שֶׁיָּכוֹל לְהָרִים וּלְחַדֵּשׁ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁיָּרְדוּ וְנָפְלוּ מֵאֲלָפִים שָׁנָה וְכַמָּה גִּלְגּוּלִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם. ("עלים לתרופה" מכתב ש"נ)

והוא – יודע להפשיט מהמציאות את הלבושים הפשוטים והאפורים שלה ולגלות במקומם את הלבושים הצבעוניים והיפים, המסעירים והמרגשים שלה ועל ידי זה הוא ממתיק ומבטל כל הצרות והדינים (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ב).

אם מישהו מתלבש יפה ואנחנו מתלהבים מהבגדים שלו ומתעלמים ממנו עצמו, זה מעליב ומשפיל אותו וגם אותנו. הבגדים מייפים את הלובש. הוא זה שמעניק להם חיות יופי. בלעדיו היו חתיכות בד צבעוניות ותו לא.

כל מה שיש בעולם הגשמי, הכל הם לבושים שבורא עולם מתלבש ומתגלה בהם. אם אנחנו מתייחסים רק אליהם ומתעלמים ממי שלובש אותם, זה מעליב ומשפיל אותו וגם אותנו.

רבי נתן כותב שזו היא עיקר הבחירה שלנו, להסתכל על הלבוש בלבד או גם על מי שלובש אותו:

"ועיקר הבחירה מחמת בחינת הלבושין, מחמת שצמצם האור בלבושין אלו, על ידי זה נתעלם ונתכסה האור בכמה כיסויים ולבושים עד אין קץ, עד שיכול הטועה לטעות כאלו חיצוניות הלבוש הוא עיקר ואין בו פנימיות כלל חס ושלום.

אבל כשאין מסתכלין כי אם על הלבוש, חס ושלום, מתגברין הדינים ומשם כל כח היצר הרע. אבל הצדיקים והכשרים הנילוין אליהם מסתכלים רק על הפנימיות" (ליקוטי הלכות חזקת מטלטלין ה' אות ד')

מתחת לקליפת המציאות רוחש סוד אלוקי. אלו הן החדשות הכי מסעירות. כך כותב רבי נתן כתב במכתב לחברו נפתלי: "גם אודיע לכם חדשות מעתה: דעו, כי יש אלוקים שליט בארץ, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת, חי לעד וקיים לנצח, ישתבח שמו לעד" ("עלים לתרופה" מכתב ג')

אלו הן החדשות הכי רלוונטיות, הכי מרגשות והכי נוגעות לכל חלקי החיים שלנו הן: יש אלוקים!

רבי לוי יצחק מברדיטשוב התקרב לחסידות. כשחזר ממסעו אל גדולי החסידות שאל אותו אביו: מה למדת שם?

ענה רבי לוי יצחק: יש אלוקים.

תמה אביו וקרא למשרתת הגויה מן המטבח.

"מי ברא את העולם?" שאל אותה.

"אלוקים", ענתה המשרתת.

"זה מה שלמדת?" שאל אביו בחומרה, "הלא אפילו משרתת גויה יודעת שיש אלוקים".

ענה רבי לוי יצחק:  "היא – אומרת. אני – יודע".

גם אני רוצה לפגוש את אלוקים מבעד לכל המסכים, מעבר לכל הלבושים. בעולם הזה, כאן, בחיים שלי ממש, עם כל מה שעובר עלי.

יש מפתח שפותח את זה. יש צדיק שמגלה את זה. גם לי. רבי נתן הוא הירח שמשקף את אור השמש של רבי נחמן לתוך החושך הגדול שלנו. "ליקוטי הלכות" הוא השער היצירתי והגאוני שמוביל את כל מי שנכנס בו – לגן עדן.

מי שטרח במשך כמה שנים להעתיק את ספרי ליקוטי הלכות מכתב ידו של רבי נתן ולהכין אותם לדפוס, היה תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין.

אחת הסיבות שהמשימה לקחה זמן כה רב הייתה, שתוך כדי הכתיבה הרגיש רבי נחמן אור אלוקי רב כל כך, שהיה חייב להפסיק לכתוב… ("כוכבי אור" שיחות וסיפורים עמ' קל"ו)