ניוזלטר 7 – דין מתוק

heder

 לפעמים אתה מוצא את עצמך עומד בתור בסופרמרקט ולפניך יש עשרה איש עם עגלות עמוסות. התור הזה בדיוק מתקדם באופן איטי במיוחד ובנוסף לזה, זה שעומד עכשיו לשלם עורך דיון כמה בדיוק עולה שישיית קולה. את הכסף הוא שם עמוק בתיק שלו וגם כשהוא מוצא אותו, מסתבר שאין לו את הסכום, כך שהוא שוקל איזה מוצר להחזיר. ריבונו של עולם. לא להשתגע?

נתקעת בפקק בכביש בדיוק בשעה שהיית חייב חייב חייב להגיע לפגישה בזמן. כולם זזים מאד לאט ואם זה לא מספיק מגיע רכב מאחורה ובלי ששמת לב פשוט נדחף לפניך. כאילו שאתה לא מחכה פה כבר שעות. איזה חוצפן.

בפעם החמישית אתה מנסה להחזיר את החלון לצירים שלו, כי היה צריך לנקות את המסילות לפני פסח, ולמרות שאתה כבר רועד מרוב תסכול, לא רק שהחלון לא נכנס, הצלחת גם לשבור כמה שלבים מהתריס. כל זה תוך כדי שאתה בעצם כבר כמה שעות מתכנן לשבת עם כוס קפה ולהירגע מהניקיונות של פסח ולפני הסיפור של החלון כבר היית בטוח שהנה מגיע הרגע.

ככה נראה הכעס והדין. אנחנו פוגשים אותו כל יום.

ואם ככה הוא נראה ביום רגיל, איך הוא נראה בראש השנה?

בראש השנה, ביום הדין, הכל מתמלא בדין.

ימים ארוכים מחוץ לשגרה. תפילות ארוכות בבית הכנסת, ימים ארוכים של סעודות, מזמינים בטבעם אי סדרים, כעס ודין.

ואם ככה בראש השנה רגיל, איך נראה הדין בהתקבצות רבבות אנשים בעיירה נידחת באוקראינה בראש השנה?

בקיבוץ של אנשים רבים ושונים כל כך, רק דרך הטבע הוא שכל אחד רואה את מעשי חבריו שאינם כרצונו ודעתו ומתעורר בו דין. ההוא מתפלל לאט מידי, ההוא מהר מידי. אחד צעקן מידי לטעמי ואחד לא יודע איך לאכול בדרך ארץ. אחד דוחף ואחד קולני, אחד מתגאה ואחד סתם לא מבין כלום, ואיך ההוא נראה ואיך הוא לבוש ואיך ההוא מתנהג.

אבל הדין כשלעצמו אינו דבר רע. אם מתעורר בי דין, יש לזה סיבה. בשורש הדין יש נקודת אמת ומקורו ברצון לסדר, לצדק, להרמוניה, לשלמות. הרצון הזה הוא רצון קדוש ולא צריך לוותר עליו, רק על הביטוי הגס והאכזרי שלו ככעס שפוגע בזולת.

כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בראש השנה הוא שיתף במידת הדין את מידת הרחמים. כמוהו גם אנחנו צריכים להפוך את הדין לרחמים. לא לבטל את הדין, אלא להמתיק.

רחמים אינם ויתור על הדין, אלא המתקתו מדין קשה ואכזרי לדין מתוק, לתיקון.


Pomegranate38351650הפיכת הדין לרחמים אין פירושה לוותר על הגבורות שלי, כי לוותר על השורש הקדוש של הכעס, פירושו לוותר על האמת שלי, לוותר על עצמי. "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין" (מסכת ביצה דף כ"ה). ואם לא תהיה לי תקיפות קדושה, גבורה, דין ואמת, לא תהיה לי את העוצמה הדרושה להתמודד כראוי עם כל מה שעובר עלי.

 

ואם כן, כאשר אני רואה כל מיני דברים שמעוררים בי כעס, אני צריך שלא לעשות שום פעולה עם כעס, לא לשפוט לחובה את מי שמולי, וביחד עם זה לדעת, שאם ראיתי עוול או משהו לא ראוי וזה מכעיס אותי, יכול להיות שיש בזה אמת ואני לא אמור לוותר עליה.

כשמתעורר באדם דין, רוגז, כעס, טענות, הנה עכשיו מגיעה מידתו של עשיו. עשיו עסק ברצחנות. חז"ל אומרים: "עשיו מדעת עצמו הוא הורג" (מדרש רבה בראשית פרשה ס"ג פסקה ח'). מי שמפריע לו בכביש הוא יפיל אותו לתהום. מי שמפריע לו בדרך הוא ימחק אותו. לא משנה לו גם אם זו האישה שלו, אם זה הבן שלו, אם זה עובד שלו. את מי שמפריע – הורגים. וכמובן אפשר להרוג גם במילים, בהתנהגות, במבט, ביחס שלילי או בחוסר יחס. ודין כזה בוודאי פסול ומגונה.

 

מצד שני, להגיד לעצמי שאני אמור לסלוח לכולם ולאהוב את כולם זה גם לא פותר כלום ועל פי רוב זה גם לא אמיתי ולא תואם את מדרגתי. עשיו לא באמת נעלם, רק נדחף לאיזה פינה בתוכי. ואם אני אדחוף לשם הרבה פעמים כעס ורוגז, זה לא יעלם. זה מסוכן לא לטפל בזה. זה חומר רעיל ומצטבר. אם מהבהבת נורית אזהרה ברכב סימן שמשהו לא תקין. אם מערכת גילוי אש מצפצפת סימן שקורה משהו.

להתעלם מהדין שעולה בי זה חמור לא פחות מאשר לשחרר אותו החוצה בלי בירור. זה רק עניין של זמן מתי זה יפגע וזה יפרוץ בלי שליטה. זה יכול לקרות בהתפרצויות כעס, זה יכול לבוא בצורה של חרדות, זה יכול להתגלות במחלות, זה יכול להיות על ידי אובדן שליטה בכל מיני תחומים, בכל מיני התמכרויות, אכילה מופרזת, עבודה מופרזת, בילויים מופרזים. זה יכול להתפרץ על ידי פגם הברית ועברות, זה יכול להופיע בכפירות שתוקפות את האדם והוא אומר: "אני לא יודע מאיפה באו לי פתאום כל הכפירות האלה". אין כאן שום "פתאום". כל הדברים האלה הם תגובה פנימית לכעס עצור, לאנרגיה כבושה שלא מטופלת, שמתפרצת בכל מיני צורות מפתיעות ולא נעימות.

אבל כמו כל חומר ניקוי רעיל, אם משתמשים בזה נכון זה לא מסוכן, וזה אפילו מועיל ונחוץ.

יש דין טמא של עשיו, אבל יש גם דין קדוש של דוד. "דוד מדעת סנהדרין הוא הורג". דעת סנהדרין זה דעת הצדיקים. ואם מתעורר דין, לא מתעלמים ממנו. בודקים איך ה' רוצה שנעבוד איתו.

ומה שהצדיקים מלמדים זה, שבירור הדין נעשה ביני לבין עצמי, בשעת ההתבודדות.

צריך להכיר בעובדה הפשוטה, שיש בי דין, עולה בי כעס, מתעורר בי רוגז. תוך כדי הבירור יצופו גם פחדים שלי, ציפיות, אכזבות, כעסים ישנים. אם אתן דרור לדין הלא מבורר בשלב הזה, אהיה שותף לקליפת עשיו ואשרת חלילה את הכוחות שרוצים להרוס ולכלות הכל בזעם לא מבוקר. זהו דין קשה ואכזרי, ואני צריך לעבור דרכו ולהמשיך הלאה במתינות עד להמתקת הדין, כמו דוד.

אחרי שאני רואה שעולה בי כעס, אחרי שאני מציב חומות של התאפקות כדי לא לפגוע בכעסי באף אחד, אני צריך לקחת את הכעס הזה ואדרבא – לא לסתום לו את הפה אלא לתת לו פה. בצורה הכי פתוחה ומשוחררת, בהתבודדות ביני לבין קוני, לפרוק את כל הרגשות והמחשבות שעולות בי סביב הכעס הזה. אני לא מבקש חלילה שיעשה דין במי שהכעיס אותי. אני לא בא לשפוט אותו. אני רק פורק את כל מה שעולה בי כדי להתבונן בו ולטפל בו.

ואחרי שאני פורק, אחרי שאני משחרר רגשות אמיתיים של כעס אני יכול לשמוע בעצמי יותר טוב מה שאמרתי ודעתי מצטללת עד למקום שאני יכול יותר בצורה שקולה לראות מה יש כאן באמת. להפריד בין הנקודה האמיתית של עוול או חוסר צדק או חוסר דיוק שהעלתה בי כעס לבין כל הדברים  האחרים שהצטרפו לכעס שלי, ולא באמת מצדיקים אותו.

אמנם רחמנות איננה התעלמות מהרע שהתגלה בזולת, אלא טיפול בו בדרך של רחמים, לא בדרך של זעם משחית או תוכחה מחלישה.

מטרת ההתבודדות איננה סילוק הכעס, אלא הרגעתו באופן שאוכל לבטא את הכאב שלי מול מי שפגע בי או עשה לי עוול. ביטוי בצורה יהודית ומכובדת, במתינות, בלי לפגוע.

כך – אפשר לקיים מצוות תוכחה וחינוך כראוי. כך –  אפשר לשים גבולות. כך –  יש תקיפות ועוצמה קדושה למעשים שלי ולמילים שלי.

ובכל פעם שאני עושה בירור כזה אני מתקדם,

כל פעם שאני עושה בירור כזה אני מתקדש.

כך או כך, בראש השנה אני מניח את הכל בצד ומתרכז במה שמוטל עלי. סעודות החג, תקיעת שופר, תפילות ובעיקר, שמחה בידיעה שבוודאי כל מה שקורה עכשיו הוא בוודאי לטובה ולברכה, כולל כל ההפרעות והאי סדרים.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר בספרן של צדיקים אמיתיים.

הרב ארז משה דורון וצוות "אור פנימי ברסלב".

www.orpnimi.co.il