ניוזלטר 11 – מה זו אהבה?

heder

לכבוד הרב שלום רב!

ההרגשה הכללית של שנינו בבית היא, שהקשר שלנו הוא טכני בלבד ואין שום רגש ובכלל שלא לדבר על אהבה.

אשתי טוענת, שאני בן אדם קר שלא יודע להפגין אהבה וזה כך מתחילת הנישואים. היא בספק אם אי פעם אהבתי אותה או אוהב אותה וזה מאוד קשה לה.

מהי אהבה בכלל?! פשוט לי שזה לא מה שהכרנו לפני החזרה בתשובה. שם היה הכל שקר, זיוף ואינטרסים. קראתי בספרים שכתבו כל מיני רבנים על הנושא ורובם מסכימים כאחד, שאהבה היא תולדה של נתינה. אני מניח שהעומק של זה היא לא נתינה גשמית אלה נתינה של אהבה, מילה טובה, מחמאה, לתת לשני את המקום שלו וכו'.

השאלה שלי היא: מאיפה מקבלים כוחות להתחיל את כל הדברים האלה במצב נתון כמו שלי, שאני מרגיש שלא "נפתח לי הלב" לאשתי ואני מרגיש שכל כך קשה לי לאהוב אותה ולהראות לה אהבה? התפללתי על זה המון להשם יתברך שיפתח לי את הלב אליה, אני מאוד רוצה חיים מאושרים, חיים שמחים, כמו שכל אחד היה רוצה, חיים של אהבה ונתינה, אבל אני לא מצליח. כמובן שמעולם לא אמרתי לה שלא נפתח לי הלב אליה, זה דבר שעלול לשבור אותה נפשית. אבל כמובן שיש לה בינה יתרה והיא מרגישה הכל ממילא גם בלי שאני אגיד.

היום היא אמרה לי שאין בינינו שום דבר משותף ושהיא לא רוצה להמשיך לחיות במירמור ועצבות כזאת ושזה לא יכול להמשיך כך

זה מאוד רודף אותה, שאין לנו שום התרגשות בקשר, שום "פרפרים בבטן", שום התלהבות. וגם לי זה מאוד קשה שאני מצער אותה, אבל אין לי שליטה על זה כלל. הייתי רוצה לאהוב ולהראות אהבה ואני מאוד משתדל תמיד לראות את הצדדים הטובים שבה ולהגדיל ולהעצים אותם ומצד שני אני תמיד בצער מזה כי יש לי אישה כבויה בבית.

האם יש סיכוי שאי פעם נאהב באמת? ויהיו לנו את אותם הפרפרים וההתרגשויות שאשתי מדברת עליהם תמיד?

מהי אהבה בכלל?

ואם אומרים, שאהבה אמיתית היא אהבה שאינה תלויה בדבר, אז למה צריך לעבוד כל כך קשה בשביל אהבה?

איך אני יכול לאהוב את אשתי איך שהיא בלי שזה יהיה תלוי בשום דבר? הן במידות והן בחיצוניות?

האם האהבה הייתה צריכה להיות לכתחילה ואנחנו רק היינו צריכים להגדיל ולהעצים אותה? או שאהבה היא דבר שבונים עם הזמן?

באמת שאני לא אדם קר, יש בי המון חום ואהבה, רק שיש משהו עמוק ופנימי שעוצר אותי מלהוציא את זה מול אשתי.

אני יודע שכל הבעיות יפתרו כאשר אצליח להתגבר על הבעיה הזאת ולהרעיף אהבה על אשתי אבל אין לי מושג איך.

דוד

 

דוד יקר,

לפני הכל אני חייב לציין ששאלתך שמחה אותי. שמחה, כי היא שאלה כנה ואמיתית של מחפש אמת. רבים אחרים במצבך היו מרגישים אשמים ומאוימים מהמצב ובאופן אינסטינקטיבי מטילים את האשמה באשה. אתה, לעומת זאת, עמדת מול הטענות של אשתך ובחרת לעצור ולשאול את עצמך בפשטות "מה נכון? מה קורה? איפה החלק שלי בסיפור? מה עושים?" בחרת להתבונן ולברר מה זאת בכלל אהבה ואיך עושים את זה. ותגובה כזאת בעצמה מלמדת על לב טהור ואוהב.

אני קורא את דבריך ורואה אדם מלא רגש. אני לא חושב שהבעיה שלך היא חוסר אהבה, אלא חוסר יכולת לבטא אהבה מול אשתך. יכול מאד להיות שהרצון (המוצדק) שלה לאהבתך, והצער שנגרם לה, שם אותך בפינה ומאיים עלייך. הציפייה שלה שאתה תפתור את הבעיה הזאת ומהר, הידיעה שזה חשוב וקריטי לחיים שלכם, מצטרפים ביחד ויוצרים מתח, שסוגר אותך יותר. הסגירות הזאת מוסיפה אכזבה גם לה וגם לך, הציפיות עולות והסגירות גדלה איתן. אתה מבין שאתה חייב להצליח וזה בעצמו משתק אותך.

ההרגשה של שניכם שהקשר שלכם הוא טכני בלבד מובנת לגמרי. החיים מלאים משימות ויעדים שצריכים לעמוד בהם, אם בפרנסה, אם בהתמודדות עם קשיי היום יום, ועם מילוי חובות דתיות, שגם הן הופכות פעמים רבות לעול. חיים שמוצפים בחובות שצריך למלא כל הזמן, סותרים ומונעים את ביטוי הרגש. הכי גרוע כשגם ביטוי רגש הופך ליעד וחובה, לעוד משהו ש"צריך לעשות" ואז הלב נסגר עוד יותר.

1200002זה לא ש"אין שום רגש ובכלל לא מדברים על אהבה". יש רגש ויש אהבה, רק שצריך לתת להם את הקרקע הנכונה להתגלות, בקצב שלהם, בלי לחץ ובלי יעודיות. לא צריך לייצר רגש או להמציא אהבה. הכל כבר נמצא. צריך רק ליצור תנאים שיאפשרו למה שקיים להתגלות. לא צריך להפעיל כוח או להתאמץ. אדרבא, להיפך, צריך לנוח ולהפסיק להתאמץ.

לכל יהודי יש לב. רק צריך ללבב אותו. כך אמר פעם רבי נתן לאחד מתלמידיו ("כוכבי אור" אנשי מוהר"ן אות ל').

אחת ממצוות התורה הכי יסודיות, שאנו אומרים פעמיים ביום, היא: "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים פרק ו' פסוק ה'). ואם התורה מצווה על הלב להרגיש, כנראה שיש אפשרות לגרום ללב להרגיש. רק צריך להיזהר בזה, כמו בכל מצווה, לברר בעדינות ובסבלנות איך עושים את זה, ולא להסתער על זה בצורה כוחנית.

איך פותחים את הלב? איך מלבבים אותו?

הלב לא עובד מכאנית. הוא צריך תנאים להיפתח. הוא צריך סביבה מתאימה. והסביבה הכי מתאימה ללב להיפתח היא אמת. כשיש אמת בין בני זוג, כשכל אחד מגלה את ליבו באמת בפני רעהו, כולל את כל הפחדים והבלבולים והחולשות וחוסר האונים והדמיונות, אז הלב נפתח בהדרגה עם הזמן. כל זה – לא בכוח. רק עד כמה שמסוגלים להיפתח באותה שיחה. וביחד עם זה להמשיך ולשאוף להכיר את עצמי ואת בן הזוג שלי ואת הצרכים והרגשות אחד של השני טוב יותר.

אם מגדירים מראש, שמטרת השיחה איננה טענות או אשמות, גינוי או עלבון, אז אפשר לדבר אפילו על קשיים מול בן הזוג, על תחושות לא נעימות, על ציפיות. וככל שלומדים לנהל שיחה שמטרתה גילוי לב אמיתי, בלי אשמים, בלי פתרונות, בלי דעות, אז יוצרים מרחב מוגן ללב, מרחב של גילוי לב, מקום שאפשר לנוח בו על הקשבה כנה של שותף אמיתי. וכשיש גילוי לב, בלי כעס ובלי האשמות, אז הלב נפתח והאהבה הנסתרת ממילא מתגלה. היא כבר שם מן הרגע שקידשת את אשתך לאשה. ועוד לפני כן, כשליבכם אמר לכם, ולו לרגע אחד, כי אתם מיועדים זה לזו.

רבי נחמן לימד, שהכוח לפתוח את הלב, אפילו יהיה זה לב אטום כאבן, הוא כוח הדיבור:

"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל שצריכין לעסוק הרבה באמירת תהילים ותחינות ובקשות והתבודדות וכו'. ושאל אותו הרב רבי יודל ז"ל (מגדולי תלמידיו) "איך לוקחים לב?" (רצונו לומר: איך זוכים שיהיו הדיבורים בהתעוררות הלב) השיב לו רבינו ז"ל: "תאמרו לי, אצל איזה צדיק קיבלתם התעוררות הלב?" (כלומר, וכי יש איזה צדיק שבעולם שיכול לגרום לאדם לדבר דיבורים מתוך רגש והתעוררות הלב? הרי זה דבר בלתי אפשרי! וסיים את דבריו באמרו) "העיקר הוא האמירה בפה", רצונו לומר, להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא" (חיי מוהר"ן סעיף תמ"ה).

וממש כשם שצריך לדבר עם השם יום יום כדי להיפתח ולהתקרב אליו, כך צריכים בני הזוג להיפגש יום יום לשיחה לא יעודית, כשהתכלית היחידה של השיחה הזו היא גילוי לב והקשבה הדדית.

כתבת: "פשוט לי שזה לא מה שהכרנו לפני החזרה בתשובה. שם היה הכל שקר, זיוף ואינטרסים". זה לא מדויק. הרבה פעמים חוזרים בתשובה זורקים את כל מה שחשבו והרגישו והאמינו בתור חילונים, ובעצם "זורקים את התינוק עם האמבטיה". ברור שהגדרת זוגיות קדושה ואמיתית נמצאת רק בתורה, אבל צריך לדעת שגם בעולם בלי תורה יש תערובת של טוב ורע. וצריך לברר את הטוב מן הרע ולא להשליך הכל.

 

פעמים רבות בעלי תשובה מוצאים את עצמם מתגעגעים לכל מיני דברים שחוו בעולם החילוני, יחסים פתוחים וכנים, עוצמה חזקה של רגשות, ועוד כל מיני דברים.

 

היצר הרע אומר לנו שהגעגוע הזה מלמד שאין לנו כוונה טהורה, שעדיין אנחנו קשורים ומתגעגעים לרע, וזה סימן שאין לנו סיכוי בקדושה. אבל השקפה כזאת על עצמנו היא שקר. יהודי לא יכול להתגעגע לרע גמור. אם הוא מתגעגע למשהו, למחוק את זה ולהתכחש לזה זה לא פיתרון. זה רק דוחף את זה למקומות לא מודעים ומעצים את מצוקת הנפש. ולבסוף עלול להתפרץ בפריקת עול או עבירות (ואז שוב היצר "מוכיח" מזה כמה אני רע) אבל אני בכלל לא רע. בכל דבר שאני מתגעגע אליו יש חלק אמיתי וטוב, משהו שבאמת חסר לי היום. ואם אני אתבונן בגעגוע הזה מתוך אמונה שאני טוב ורוצה טוב, אני אוכל למצוא ולברר את החלק הטוב שאני זקוק לו, להפריד אותו מהחלק שבאמת רע ואסור, ולמצוא מחדש את החלק הזה היום, בחיים שלי, בזוגיות העכשויות שלי.

 

נטייה טבעית בנפש היא, כשאדם הלך בקיצוניות לצד אחד, כגון לחיים חסרי גבול ורסן בחילוניות, וכעת הוא רוצה להשתנות, הוא נוטה ממילא לקיצוניות של צד אחר, כגון פרישות וריחוק מופרז בזוגיות. זה טבעי ומובן שזה קורה, אבל צריך לברר, בסופו של דבר, איפה קו האמצע, המתון והמאוזן, ובתוך זה, בתוך גבולות ההיתר של התורה, איפה אני. מה מתאים לי, מה אני רוצה.

 

ולגבי שאלתך הגדולה: "מהי אהבה בכלל"?

 

דוד ניצב בפני שאול המלך, ומעורר את התפעלותו באומץ ליבו לאחר שהכניע את גליית. גם יהונתן בן שאול נוכח במעמד זה. וזוהי תגובתו: "ויהי ככלותו לדבר אל שאול, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א' פרק י"ח פסוק א').

אהבה היא התאחדות, התקשרות הנפשות. וממילא הביטוי שלה הוא הרצון התמידי לראות את מי שאוהבים, להיות איתו.

ב"מעשה מבעל תפילה" רבינו מספר על אנשי המלך, שאחד מהם נקרא: "אוהב נאמן". "וכן היה למלך אוהב נאמן, שהיה אוהב עצמו עם המלך באהבה נפלאה ונוראה מאד מאד, עד שלא היה אפשר להם כלל שלא יראו זה את זה איזה שעה". הם היו חייבים כל הזמן להיות יחד, ובשעה שלא היו יכולים להיות יחד, היו להם תמונות שבהן היו מסתכלים ונזכרים באהבתם".

המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן הרב יחיאל מיכל, אחד מגדולי ישראל במאה האחרונה) מבאר על אהבת דוד ויהונתן: "רוצה לומר, שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב".

שני סוגי האהבה מופיעים גם בדברי חז"ל: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (מסכת אבות פרק ה' משנה ט"ז).

יש אהבת הערב או המועיל ויש אהבת הטוב את הטוב.

חז"ל לא אומרים שאהבה התלויה בדבר זה דבר רע. הם רק מציינים שזו אהבה על תנאי. אוהב בתנאי שאקבל מה שערב או מועיל לי.

ובוודאי גם אצל בני זוג יש את החלק הזה, שאוהבים את מה שערב ומועיל בשני. וזה לא רע. גם זה חלק טבעי מהחיים.

אבל יש אהבה יותר עמוקה ושורשית, אהבה ללא תנאי. שמתקיימת גם ברגעים שלא ערב לי ולא מועיל לי, ואולי אפילו מר לי ומזיק לי.

גם אהבה כזו נמצאת בהכרח אצל כל זוג יהודי. וצריך לחשוף אותה ולטפח אותה. אהבה מקודשת. "אהבת הטוב את הטוב"

כשרואים אדם טוב, כשמזהים במישהו תכונות נעלות, אהבת אמת, מסירות נפש, רצונות קדושים, אוהבים אותו ונהנים מקרבתו. נוכחותו מביאה השראה, מציאותו מספקת נחמה, דבריו מרגעים את הלב. הוא תמיד נראה לנו יפה וקדוש. התוכן הפנימי שלו, הטוב הנשמתי שבו, פורץ החוצה וממלא ברוח חיים את פניו ואת תנועותיו, את מחשבותיו ואת מעשיו. ורוח החיים הקדושה הזאת גורמת לנו לאהוב אותו, גם אם פניו אינן יפות לפי קנה מידה חיצוני, גם אם מעשיו אינם מושלמים, גם אם נמצא בו חסרונות. "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי פרק י' פסוק י"ב).

זה נכון שאהבה היא תולדה של נתינה, גם נתינה גשמית וגם נתינה רגשית ורוחנית. וזו אחת הדרכים לעורר את האהבה מבחוץ פנימה. אבל יש דרך של מבפנים החוצה. הטוב שבך מזהה את הטוב שבבת זוגך והנתינה באה ממילא. למי שאוהבים רוצים לתת.

וכדי שהטוב שלך יאהב את הטוב של בן זוגך, אתה צריך לחשוף את הטוב שלך ולהכיר בו. כדרך שאמרה התורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח). הציווי הפשוט הוא אהבת רעך, אבל סוף הפסוק מבאר שזה צריך להיות "כמוך". זה צריך להתחיל ממך. כפי שתאהב את הטוב שבך תאהב את הטוב שבזולתך. וכפי כמה שתגלה שאתה טוב ותכיר בזה, כך ממילא יזהה הטוב הזה את טובו של הזולת. כך כותב רבינו גם על האוהב הנאמן של המלך: "שהיה אוהב עצמו עם המלך". ככל שתאהב את עצמך תוכל לאהוב גם את המלך. או את התגלות מלכותו באשתך.

לראות טוב בעצמי קשור מאד לשמירת העיניים.

במידה רבה כל ההתקשרות ואהבה בין בני זוג קשורה לשמירת העיניים של הגבר. אם גבר מסתבך עם הסיפוק הזול והחיצוני של הסתכלות בנשים, פירושו של דבר שחסר לו חיבור עם הטוב של עצמו. שלא טוב לו עם עצמו. שהוא אינו יודע לנחם ולעודד את עצמו. ואז הוא נופל לטוב המדומה של הנאה חיצונית ממה שאינו שייך לו. ו"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו" (מסכת סוטה דף ט'). כל מבט באשה זרה פירושו התאחדות ונתינת לב לה, וזה מחמיץ את הלב ומסתיר מהאדם את הטוב שלו. וכל מבט כזה סוגר את עיניו ומסתיר ממנו גם את הטוב והיפה שבאשתו.

זאת גם התשובה לשאלתך: "מאיפה מקבלים כוחות להתחיל את כל הדברים האלה"? והתשובה היא: משמירת העיניים. לפני הכל לסגור את השערים מול מי שגונבת ממך את עצמך ואת אשתך ולא נותנת לך שום דבר אמיתי בתמורה. להסתכל פנימה ולא החוצה. ואז המבט פנימה על עצמי מתחיל להיות עין טובה, לימוד זכות, עידוד חום ואהבה. לעצמך, וממילא לבת זוגך.

"האם יש סיכוי שאי פעם נאהב באמת? ויהיו לנו את אותם הפרפרים וההתרגשויות שאשתי מדברת עליהם תמיד?"

בהחלט. בגדול. והרבה הרבה יותר ממה ששניכם משערים. לכך נוצרתם, לעבור ביחד את הכל ולהתאחד לנצח נצחים.

והכל, כמו שהיו מילותיו האחרונות של רבינו: "לאט לאט" ("ימי מוהרנ"ת חלק ראשון ס"א).

השם איתך, גיבור החייל

ארז משה דורון