ניוזלטר 1 – אנחנו נהיה כתר המלכות של המשיח

heder

הרב יעקב מאיר שכטר אמר לי, שאחרי השואה ירידת הדורות הפכה בבת אחת לירידה של אלפים ורבבות מדרגות. פעם סנדלר היה חוזר מהעבודה ומזמזם לעצמו איזה ניגון. שמחת חיים פשוטה אבדה ובעולם מתפשט חושך ורוע.

האמת היא, שעוד לפני השואה כתב הרב שמשון בערסקי, מגדולי חסידי ברסלב באומן (הקדמה באידיש לספרו "ליקוטי עצות המבואר"): "כי המוחות והלבבות של האנשים באחרית הימים נחלשו וקטנו מאד. וגם יסורים קשים עוברים עתה כמעט על כל איש ואיש, ובפרט על הרוצים להתחזק בנקודת האמת"

אם עוברים עלינו יותר משברים, זה לא אומר שאנחנו שווים פחות. ההיפך הגמור. זה אומר שיש לנו כוח לעמוד במבחן שאף אחד לפנינו לא עמד בו. את תיקון העולם דווקא אנחנו נבחרנו להשלים ולא אף אחד אחר. ולשם כך קיבלנו דווקא אנחנו את סגולת העיקשות והאומץ, המסירות וההליכה עד הקצה, שלא היו לאיש לפנינו.

כך חותמת הגמרא את עבודת הדור הזה (מסכת מכות כ"ד) אחרי שבכל דור באו צדיקים וסימנו מהי העבודה הנדרשת בכל דור, עד שלבסוף "בא חבקוק והעמידן על אחת", שנאמר: "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב')

העבודה של הדור הזה היא – אמונה.

אמונה – שיש תקווה. תקווה חריפה, לא מתפשרת, שהחושך ששוטף את כולנו בוודאי יכרת בקרוב כמו ערלה מאוסה. שמתוך השקר תתגלה האמת התמימה, שתמיד היינו קדושים, שכל התשוקות הכי גסות שלנו היו רק תחליף מוטעה לתשוקה אחת ויחידה – לשרת את האדון הקדוש שברא הכל ולהיענות לקריאתו: לעשות בחיים האלה משהו אמיתי.

imgהמלחמה עם העייפות המצטברת, המאבק עם הרצון לוותר או לשכוח, אינם קטנים מהמלחמות של הדורות הקודמים עם החושך שלהם. ולכן: "מעשה קטון מאד בדור הזה, שקול ככמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה גוברת עד מאד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים" ("ספר החזיונות" לרבי חיים ויטאל עמ' תכ"ה)

המלמולים שאנחנו מצליחים להוציא, שקולים לשאגות ולבכיות בוקעות רקיעים של צדיקים בדורות הקודמים או יחידי סגולה בדורנו.

אם אני קם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך", בשביל לעשות את זה אני צריך להתגבר על אטימות וקיפאון נפשי כמו צדיקים ששברו את הקרח כדי לטבול בנהר קפוא.

אם אני מצליח לומר פרק תהילים למרות ובתוך הבלבול שאופף אותי, זה נחשב כמו תפילות של שעות שקורעות את השמיים.

אם אני מקבל באהבה את הקושישעובר עלי, זה נחשב כמו קבלת יסורים באהבה של עניות מופלגת, חוליים וצרות רבות שעברו על עובדי השם.

העבודה שלנו זה להאמין בזה. המעשים שלנו הם טובים, טובים מאד, מאירים, מאירים מאד, משמעותיים בצורה שלא תאמן לא רק לגבי הגורל שלנו, אלא לגבי הגורל של כל העולם, של כל המין האנושי.

הקדוש ברוך הוא אינו סוחר של כמויות, של שלמויות. הוא מבקש לב אמיתי. ויש לנו, לב שבור מאד וטהור מאד. הטוב שאנחנו עושים מעיד על זה. הרע שאנחנו עושים הוא רק בלבול, טעות. הוא לא אנחנו, הוא לא המהות.

הייתי רוצה לכתוב ספר שמתחיל כך:"כבר מנעוריו ראו שאין לו סיכוי. הוא לא הלך בתלם, הוא היה ילד מבולבל ומפוזר. אף אחד לא חזה לו גדולות".

וסוף הסיפור לא יהיה: "ואז ראו ביום בהיר אחד, שבעצם הוא צדיק ניסתר. תמיד הוא היה מושלם, רק שהסתיר את עצמו". או "יום אחד הוא עשה תשובה ונהיה מושלם". לא. אלא: "אף אחד לא ראה בו אף פעם כלום. הוא לא היה צדיק ניסתר. הוא היה יהודי שבור לב שלא התייאש מלקוות, הוא לא עזב את מעט עבודתו.

בבית דין של מעלה התברר שהוא עשה בדיוק מה שהשם רצה. הוא הביא לעולם ברכה וטובה ושמחה והוא זכה לגן עדן לנצח נצחים. למרות כל מה שעבר עליו, למרות הקשיים והכישלונות, הוא השתדל לעשות בתמימות מה שמוטל עליו. בכך הוא הראה שהוא מאמין שהוא ודאי רצוי ואהוב, ושמה שהוא עושה מאד יקר ומאד חשוב".

אנחנו, כל שבורי הלב, נאמנים יותר מכל ברואי עולם, אנחנו נהיה כתר המלכות של המשיח.