heder

 

הציעו לי דיל מיוחד לאומן. ממש זול. טסים לרומניה ומשם ברכבת לאוקראינה. מה יכול להיות רע בזה?

האמת היא, שזאת הפעם האחרונה שאני מחפש דילים. מאז אני מחפש רק את הטיסות הכי יקרות. מה שבטוח בטוח.

טסנו באיזה חברה רומנית. נחתנו בבוקרשט והלכנו להתפלל בבית הכנסת היהודי במקום. אמנם הזהירו אותנו שאסור לנו בשום שלב ובשום מקום לעזוב את המזוודות, אבל לא הבנו עד כמה זה רציני. בכל מקום שהגענו הקיפו אותנו מקומיים סקרנים. אבל הסקרנות לא הייתה כנראה הסיבה שהתעניינו בנו. מי שעזב את המזוודה שלו לרגע, ממש כך, היא פשוט התאדתה. כלומר נחטפה ונעלמה בידי אחד מן ה"סקרנים".

טוב, העיקר שיוצאים מפה לאומן, זאת הרי הכוונה של כל הביקור במקום הזה. הגענו לתחנת הרכבת. המון רכבות, המון רציפים, המון בני אדם, המון רעש.

ואז הגיעה ההפתעה. הובטחה לנו רכבת, אבל הסוכן כנראה לא הבין עם מי יש לו עסק ולא טרח לברר עד הסוף איזה רכבת.

בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. המון אדם נדחסים לקרונות אטומים. אי אפשר לעבור מקרון לקרון. ספסלים משמשים לישיבה וגם לשינה. השירותים מקולקלים, החימום בקושי עובד. מנורת קטנטנה מאד מאירה כל קרון, מסוג אלו ששמים בחדרי ילדים, שלא יהיה להם חושך גמור. בחוץ שלג וקור כלבים. ומצפה לנו נסיעה של 14 שעות בלבד בין בוקרשט לקישינייב שבאוקראינה.

במילה אחת – אושר.

23חשוב לציין שכאשר אומרים "נסיעה" אין הכוונה שהרכבת ממש נוסעת. היא יותר עומדת מאשר נוסעת. עד שהיא יוצאת עברו בערך שעתיים. היא נוסעת מאד לאט וגם עוצרת מידי פעם, לך תדע למה. כשהגענו לגבול עם אוקריאנה חזינו באחד מפלאי תבל. מחליפים פסים. כן, כן, פשוט מעבירים את הרכבת לפסים מסוג אחר, אולי האוקראינים חוששים שמישהו יברח מארצם, או שרכבת לוחמנית תפרוץ אל תוך גבולם.

כך או כך, החיזיון המופלא הזה לוקח עוד כמה שעות.

נדחסתי בתוך תא עם כמה גויים חצי שיכורים ואמרתי לעצמי שאם אצליח להירדם לפחות יעברו כמה שעות מהסיוט הזה.

אמנם נרדמתי איכשהו, אבל אחרי זמן קצר התעוררתי בבת אחת. כאב אזניים חריף הכה בי ואני הזדקפתי לישיבה, מנסה לא לצעוק.

במשך כמה שניות עברו במוחי כמה משאלות: אקמול. חובש. חברים. משהו. אבל פתאום הכתה בי ההכרה המאד פשוטה שאין, ממש אין, שום דבר שאני יכול לעשות. לא אני ולא הכאב שלי מעניינים את אף אחד. אין עם מי לדבר, אין במי להיעזר, אף אחד לא יעצור לי בתחנה הבאה וגם אם כן, אני לא אמצא שם שום דבר.

ואז הבנתי עוד דבר. שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור לי. אבל באמת רק הוא. לא כמו שאתה מתפלל על פרנסה וסומך על ההורים, לא כמו שאתה מתפלל על עצה ויש לך בכל אופן את מי לשאול.

"ריבונו של עולם", אמרתי, מעומק עומק הלב והכאב, "אין פה אף אחד, רק אתה, הפעם זה באמת לגמרי. אם אתה לא תעזור לי אף אחד לא יעזור לי, אני מתחנן לפניך שהכאב יפסיק. תציל אותי".

הכאב התעצם ואני ממש פחדתי.

המשכתי להתפלל עד שנרדמתי.

התעוררתי אחרי כמה שעות. כנראה שהיינו כבר קרובים ליעד. הרגשתי ערני וצלול. שום דבר לא כאב לי, אפילו לא זכר.

"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".