heder

כמה פעמים ניסינו לעשות תשובה?

וכמה זמן זה החזיק?

כמה פעמים אמרנו: "מהיום, אני… לא מדבר לשון הרע, לא מסתכל לאן שלא צריך, לא פוגע באף אחד, לא אוכל יותר מידי, לומד ומתפלל יותר ברצינות" …ואחרי יום הכל נשכח.

אז מה הטעם? את מי אנחנו מרמים? אולי כדאי שנודה שפשוט נכשלנו ונפסיק לנסות שוב ושוב? מה יוצא מזה? מה זה שווה?

רבי נחמן אומר: חס ושלום לוותר. תתחיל אפילו מיליון פעם. כל התחלה זה קודש קדשים. כל עוד אתה נלחם בכלל לא נכשלת. כל עוד הנשק ביד אתה שייך למנצחים.

מה יוצא מזה? קדושה.

מה זה שווה? זה נקרא תשובה.

"יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין מַשָּׂא וּמַתָּן וְהוֹלְכִין בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה וּבְאֶמְצָעוּת נוֹפֵל לוֹ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן. וזה בחינת "הַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב", שֶׁאֵין לוֹ נַיְחָא, כִּי פַּעַם טָמֵא וּפַעַם טָהוֹר, כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר, וְזֶהוּ בְּחִינוֹת שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל".

מדבראני פעם טמא ופעם טהור? אלף פעם טמא ופעם טהור? רבינו מחדש: זה נקרא תשובה. לא סתם תשובה. קודש קודשים. אין לי מנוחה במצב הזה. ולמה אין לי מנוחה? כי לא וויתרתי על האמת. בכל פעם שנכשלתי הודיתי בטעות. אם הייתי רוצה הרי יכולתי בקלות למצוא מנוחה. אם הייתי רוצה, הייתי כבר מוצא תירוצים טובים להצדיק את עצמי שאני בסדר. שבעצם לא חטאתי. שאין לי שום בעיה.

אבל אני לא עושה את זה! אני בוחר להודות באמת שאני פעם טמא ופעם טהור למרות שהמצב הזה מאד לא נעים. אני מוותר על מנוחת הנפש ושלווה מדומה וממשיך לנסות. אני מקריב קרבן לשם את המנוחה שלי. כמו קרבנות בזמן בית המקדש.

למה זה נקרא תשובה? כי הפעמים שאני מצליח מראות שאני רוצה את הטוב ואז – כשאני נכשל – מוכח מזה שאני לא באמת רוצה את זה. רק שהסתבכתי.

לכן רבינו צועק כל כך לא להתייאש. לא לוותר על ה"פעם טהור" אפילו אם יש אלפי פעמים "טמא". כי אז אתה בקרב.

ואם אתה בקרב, אתה מנצח.

 

_____________________________________________

שיעור חדש על מצוות התשובה – "מטאטא ודוב".