ניוזלטר 4 – מכת אש

hederכשטילים נופלים בכל מקום בארץ אני נזכר.

הפעם הראשונה שבה ראיתי בעיני את עוצמת הרוע והרשע עומד מולי הייתה בזמן מלחמת לבנון השניה. ראיתי כבר מחסני נשק, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. מתחת להרים הגבוהים של הארץ הזאת נאגר נשק בכמויות לא נתפשות. יום ולילה ראיתי שיירות אין סופיות מפנות את מאגרי הרוע מטילים, נשק וחומרי נפץ.

ארץ שלמה בצפון נרמסה והפכה כלי משחק למי שכל רצונו לחסל אותנו.

גם בדרום יש ארץ כזאת. וארצות רבות שופכות אליה כוח וכסף למטרות הרס וחורבן. היו לא תהיה.

לפני כמה שנים הזדמן לי לנסוע בירושלים עם נהג מונית ערבי. שאלתי אותו מה דעתו על המצב. רציתי לשמוע מכלי ראשון איך נראים הדברים בעיניים שלהם. הארץ הייתה אז מוכת פיגועים והמתח היה עצום. "תראה", הוא אמר לי "זה הכל בגלל שעזבתם את אלוקים שלכם. כל הכוח שלנו לפגוע בכם זה רק בגלל זה. הוציא אתכם ממצרים, נתן לכם מן לאכול משמיים ואתם עזבתם אותו. עשה לכם ניסים גם בארץ ואתם עזבתם אותו".

הרגשתי שהוא אפילו לא אומר לי את זה בגלל שאני דתי. הוא היה אומר את אותו דבר גם למי שלא חובש כיפה. הצורה שהוא אמר "אתם עזבתם אותו" היממה אותי. הרגשתי איך בעיניים שלו כל יהודי הוא עם ישראל, ובשבילם כולנו זה דבר אחד. הלוואי ואני הייתי מרגיש את זה כל כך פשוט וברור.

אבל מה שהוא אמר אינו אמת. דבריו הם דברי מידת הדין, שלא משקפת אלא את הזוית הצרה שלה. מה שהוא לא יודע זה שבכלל לא עזבנו את אלוקים. אחרי מה שעבר עלינו אלפי שנים אנחנו עדיין זוכרים את השם. אחרי שניסו והצליחו בכל דרך ושיטה אפשרית להרחיק אותנו ממנו, שמו עדיין על שפתינו. גם מי שרחוק מקיום מצוות בגלל חוסר ידע, גם מי שרחוק מאהבת השם בגלל חינוך לקוי, גם מי שרודף אחר העולם הזה כי הוא לא מכיר עולם אחר, כולנו עדיין עדיין זוכרים את שמו, מבקשים את רחמיו.

הנה הם פניו האמיתיות של העם הקדוש שלנו, שגם במלחמה הזאת מבקש סיוע משמיים (מתוך מכתב ששיגר בימים אלו (י"א תמוז) אלוף משנה עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, אל חייליו:

"נערכנו והתכוננו לעת הזו ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה, מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו, על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו.

shutterstock_אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך".

עם ישראל הוא עם קדוש, מלא חסד ורחמים, מלא צדקה, מלא מסירות נפש ותעצומות נפש.

הדמעות מצטרפות.

הפחדים מזככים.

פסוקי התהילים בוקעים שערים.

האחדות מבטלת דינים.

קרוב היום שנראה בעינינו את קיום הבקשה הכי עמוקה של כל יהודי באשר הוא, אותה נתפלל בימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה:

"והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר רוח הטומאה מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך".

 

התנ"ך מספר לנו על אלישע הנביא ונערו הנמלטים מצבאות ארם אל העיר דותן. מלך ארם מאתר את מיקומם ושולח צבא גדול לתפשם: "וישלח שמה סוסים ורכב וחיל כבד ויבואו לילה ויקיפו על העיר" (מלכים ב' ו' י"ד).
לפנות בוקר משקיף נערו של הנביא מחוץ לעיר, רואה את המון צבאות האויב מכתרים את העיר ונבהל מאד. הוא קורא אל אלישע, והנביא מרגיע אותו: "אל תירא, כי רבים אשר איתנו מאשר אותם" (מלכים ב' ו' ט"ז). הנער אינו מבין מי הם הרבים העומדים לצידם, הלא הם שניים מול רבבות. אלישע מתפלל שהנער יראה מה באמת קורה: "ויתפלל אלישע ויאמר: ה' פקח נא את עיניו ויראה. ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע" (מלכים ב' ו' י"ז).
מסתבר שהם בכלל לא לבד. רבבות מלאכי אש סובבים אותם.

גם אנחנו לא לבד במערכה. מעולם לא היינו. גם סביבותינו מלאים השמיים סוסי אש ורכב אש שמימים להגן עלינו ולקחת נקם מאויבנו.

גם אם קולנו דל, הוא נשמע מסוף העולם ועד סופו. ישעיהו הנביא מבטיח, שאפילו יהיו תפילותינו דומות לצפצוף קלוש, ללחישה של נוטה למות, די יהיה בכך לעורר עלינו רחמי שמים ועל אויבנו דין קשה.

גם אם "והיה כאוב מארץ קולך" (ישעיהו כ"ט ד'), שקולנו נשמע חלש כלחישת גופה מעומק הארץ,

קרובה העת והשעה: "והיה כאבק דק המון זריך וכמוץ עובר המון עריצים והיה לפתע פתאום. מעם ה' צב-אות תיפקד ברעם וברעש ובקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה" (ישעיהו כ"ט ה' ו'), ברגע אחד פתאומי, כנשיפת הבל פה, יעברו הצרים מן העולם וסערת אש תאכלם.

גם בתשעה באב זוהי תפילתנו:

"תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי" (איכה א' כ"ב).

"תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'" (איכה ג' ס"ו).

בברכת יעקב לבניו לפני מותו הוא מרמז ליהודה את שעתיד לקרות בארץ ישראל באחרית הימים: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב" (בראשית מ"ט י"ב). ומפרש "אור החיים" הקדוש (שהשבוע חל יום פטירתו) שבאחרית הימים יתגלו מידת הדין ומידת החסד יחדיו בארץ ישראל.

"כחלילי עיניים" הוא הצבע האדום, המרמז על התגלות מידת הדין, "ולבן שיניים" הוא הצבע הלבן, המרמז על התגלות מידת החסד והרחמים.

איך יבואו דינים ורחמים יחדיו?

מפרש אור החיים הקדוש, שהדינים יבואו על שונאי ישראל, ובו בזמן הרחמים יבואו על עם ישראל.

לבן ואדום באותה ארץ. חסד עלינו ודין על אויבינו.

במהרה בימינו לעינינו אמן.